הפרעה טורדנית-כפייתית

טורדנות כפייתית, או הפרעה טורדנית-כפייתית או הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית היא הפרעה מוחית השייכת לקטגוריית ההפרעות הנפשיות (על זה בפעם אחרת), המתאפיינת במחשבות חוזרות מטרידיות, שאינן הגיוניות, המלוות לעתים בפעולות חוזרות, שלכאורה אמורות לגרש ולהעלים את המחשבות המטרידות. אנשים הנוטים לפעולות נוטים לחרדה קשה על רקע המחשבות, והפעולות מרגיעות ומעלימות את החרדה, לפחות לפרק זמן מסויים. לרוב קצר. מחייבות לכן חזרה שוב ושוב על הפעולות המרגיעות. לעתים במשך שעות ארוכות. מידת ההפרעה לחיים יכולה להיות קיצונית כפי למשל מדגים הסרט הטייס על הווארד יוז.

כך למשל, היה מטופל, בטיפול פסיכיאטרי, שבעת תפילה היה נכנס לחרדה שמא שגה בתפילה. הטקס שהיא מרגיע היה חזרה 7 פעמים על קטע התפילה החסר. מובן שאם תוך החזרה היה חשש ששגה שוב היה עליו לחזור על הקטע הנדרש שבע פעמים לפני שהיה יכול להשלים את הקטע שירגיע ביחס למשגה הקודם וכך עוד ועוד. הוא בקושי היה מצליח לגמור את תפילה השחרית עד לשעות אחר הצהריים.

לרוב, המטופלים יודעים באופן כלשהו שהחרדה וטקס התקון, מילולי או בפעולה אינם הגיוניים. יש לסייג הבנה. זו. בפועל היא אינה מועילה כלל ואינה מסייעת כלל בהתמודדות עם הקושי. אם בכלל היא מחמירה את ההרגשה הרעה של מי שסובל ממנה.

בעבר היה מקובל שמי שאינו מכיר בכך אינו סובל מהפרעה טורדנית כפייתית. היום יש  הכרה בכך שמרכיב זה אינו חיוני.

כמו אנשים רבים הסובלים מהפרעת חרדה, יש נטיה גם להפרעות חרדה אחרות, לדכאון, לטיקים.

בעבר, ובמידה רבה היום, היתה נטיה לראות בהפרעה הפרעה משנית כאשר הגיעה על רקע של התסמנות קלינית אחרת. היום הגישה שונה. בין השאר בגלל שיטה אבחנתית שמונה את האבחנות אחת לאחר ללא נסיון לארגן אותן במסגרת מושגית אחת והשניה הנטיה למדיקליזציה של כל בעיה וטפול פרטני בכל אבחנה בנפרד.

דוגמאות למחשבות וטקסים כפייתיים

רחיצת ידיים. בדיקה חוזרת ונשנית של פעולות, למשל של סגירת דלת, סגירת חלון, סגירת תנור הגז וכן הלאה. אי דריכה על הקוים, דבור בצורה מסויימת, נקישה בעץ, או אמונות תפלות אחרות, כאשר השמוש בהם הוא מופרז וגורם מצוקה או הפרעה משמעותית.

למרות הדמיון לכאורה, לכל אדם יש את הוריאציה הייחודית שלו.

פרויד סבר שהפרעה כפייתית מרמזת לעתים קרובות על קשיים בהתמודדות עם משאלות תוקפניות ורצחניות.

היקף התופעה

המחלה פוגעת ב-2%-4% מהילדים והמתבגרים. ואולי באחוז אחד מכלל המבוגרים.

טפול

טפולים יעילים במחלה נחשבים טפול תרופתי בתכשירם נוגדי דיכאון וחרדה. אין ממש הבדל משמעותי בין התכשירים השונים למרות טענות שיווקיות כאלה ואחרות. לרוב נדרשים מינונים גובהים במיוחד של התרופות. לא תמיד קל להתגבר על הבעיה במקרים קשים.

לעתים נדרשת הוספה של תכשיר אנטי פסיכוטי או תכשירים נוספים

טפול נוסף או חליפי או השמוש בטפול קוגנטיבי התנהגותי.

מניסיוני, היו כמה מקרים שהגיבו מצויין לטפול באוריינטציה דינמית למרות הטענות שאין הדבר כך.

על האישפוז הפסיכיאטרי

הסטוריה:
אשפוז פסיכיאטרי הוא קונספט חדש יחסית של המאות האחרונות בלבד.
עד אז שגעון נתפס לא כבעיה רפואית אלא כעדות למצוקה, כבעיה דתית, כעונש, או כסוג של עצלות פושעת. בהתאם היתה הגישה הטפולית.
הגישה המודרנית גרסה שיש לראות בשגעון סוג של מחלה ובהתאם יש לטפל בה במוסדות מיוחדים שרופאים פסיכיאטרים מופקדים עליהם ובהם יתרחש הטפול בכלים הפסיכיאטרים המודרנים ביותר. כמובן כל תקופה לפי מיטב הידע הוקנספטואלזציה שעמדה לרשותה באותה עת.
הרעבה, אמבטיות קרות, בגדים לחים, בדוד, עבודה, חברה וכן הלאה כולם היו בזמן זה או אחר חוד החנית של הטפול הפסיכיאטרי החדשני.
על ההנחות הטיפוליות ביחס לערך האשפוז הפסיכאטרי
האשפוז הפסיכיאטרי מגלם בתוכו מספר משמעויות.
האחת הרחקה ובדוד. ההצדקה היא מחד הגנה על המטופל. מפני הלעג של הסביבה. הבקורת שלה. ההתנהגות הפוגעת שלה ביחס למטופל. כאשר אין ספק שעד היום ניתן לראות את ההשפעה הפוגענית של התיחסויות מסויימות על המצב הנשפי. כך למשל טפלתי בזמנו במטופלת שמצבה היה מדרדר בצורה דרמטית כל פעם שבני משפחתה, לכאורה מלאי רצון טוב, באו לבקרה. לא היה מנוס למלנות לה משגיחים בשכר שכן היא לא היתה שורדת בדירתה ללא עזרה של זרים.
השניה היא הגנה מהסכנה שהמטופל מהווה לעצמו או לסביבה. אין ספק שבנסיבות מסויימות, שזוכות ליחסי צבור מפוקפקים ומופרזים ביותר, אנשים הסובלים מהפרעות פסיכאטריות עלולים להוות סכנה משמעותית לעצמם או לסביבתם. אובדנות, פגיעה בגופם, ברכושם, ביחסיהם עם בני משפחה, מעסיקים, שותפים עסקיים, חברה או באינטרסים אחרים שלהם ייתכנו בהחלט. בדומה תתכן סכנה גם לאחרים. מקרי רצח או תקיפה מתוך מצבים פסיכוטים דכואנים או מאנים זוכים לפרסום ניכר למאות ששכיחותם למעשה קטנה למדי.
השלישית היא הגדרת האשפוז כסביבה אופטימלית לרפוי. סביבה שכל כולה מובנית, ולוא לכאורה לשם השגת רווחתו וקידום הטפול במטופל הפסיכיאטרי. בכך אין שוני ממודלים של ענפי רפואה אחרים שבמשך שנים ראו את בית החולים כסביבה המיטבית לטפל בה בחולים. עם החשיבה מחדש בנשוא בעשרות השנים האחרונות, מונעת במידה רבה משקולים כלכלים לא פחות משקולים טיפוליים ואידאולוגיה חברתית שראתה באשפוז סביבה כופה, ירד'ה גם קרנו של האשפוז הפסיכיאטרי ועלתה ההעדפה לטפול במסגרת הבית המשפחה והקהילה.
הגישה הנוכחית לאשפוז הפסיכיאטרי
כיום אשפוז פסיכיאטרי מקובל בעקר במצבים בהם יש חשש לסכון למטופל או לאחרים, במקרים בהם יש הערכה שלטפול במסגרת אשפוז יש יתרונות מובהקים על הטפול במסגרת הבית. למשל הרחקה מסביבה מעוררת מתח ולכן טובה פחות להחלמה, אפשרות פקוח טובה יותר על מתן הטפול התרופתי ואחר, בעקר בנסיבות בהם שתוף פהועלה עם הטפול או חלקי לא עקבי או לא קיים, יש נסיבות אחרות דוגמת מחלה גופנית או נגישות מוגבלת לשירותים פסיכיאטרים במסגרת הקהילה, העדפה של המטופל, והשקול שנכון תמיד – מספר המקומות הפנויים במערכת. שכן הכלל הזה דומה שהוא תמיד תקף – היקף האשפוז מקביל פחות או יותר לקיבולת האשפוז של המערכת.
על הביקורות על האשפוז הפסיכאטרי והקורה בו במאמר אחר.